ראיון עם ערפד פולני

מיכאל ברנד

פורסם לראשונה ב-"חלומות באספמיה", גליון 7, ספטמבר-אוקטובר 2003

בצילום הרחב ניתן לראות את האולפן כולו והאורח המרואיין הוא רק דמות קטנטנה מימינו של השולחן הגדול. הוא יושב שם בטוקסידו המסורתי, שחור מבחוץ ובטנתו אדומה, אך נראה שאור הזרקורים מביך אותו: הוא יושב מכווץ כולו, כאילו, אם היה הדבר אפשרי, היה מעדיף להפוך, כמו זיקית, לצבע הרהיטים ולהעלם משם לגמרי.

במבט ראשון נראה כאילו על פניו מרוח חיוך מבויש המתאים בהחלט לשפת הגוף הכללית שלו, אך מבט קרוב יותר מגלה שאלו רק ניביו הבולטים. האורח המרואיין מעביר עליהם את לשונו הארוכה, ועיניו מביטות לכל כיוון, כאילו מחכות שיבוא איש מצוות השידור ויאמר לו: "אתה יודע, יישור שיניים זה סיפור של כמה אלפי שקלים בלבד..."

בפרטים אלה ניתן להבחין במהלך ארבע-חמש השניות של מנגינת הפתיח. כשזו מסתיימת, עובר השידור למצלמה מס' 1, הממוקדת מלפנים באילנה דיין. אילנה תופסת כעת את המסך כולו.

"תודה ששבתם אלינו מן הפרסומות", היא אומרת בטון המתורגל שלה, "אנחנו כאן בראיון חושפני ובלעדי עם הערפד הזורה אימה ובהלה ברחובות תל-אביב, יאנוק טורנסקי, שבחודשים האחרונים מוכר רק כ'הערפד הפולני', ובתוכנית זו הוא חושף לראשונה את זהותו האמיתית".

מעבר חלק למצלמה מס' 3, המראה את טורנסקי מצד ימין של המסך ואת אילנה משמאלו, פוזת הראיון הקלאסית.

"יאנוק", פותחת אילנה, "למה בעצם 'ערפד פולני'?"

יאנוק נראה כמי שעצם השאלה מותירה אותו באי-נוחות. עיניו ממשיכות להביט לכל הכיוונים, כמחפשות מקלט, אך כשזה לא בא, הוא גומר אומר להשיב. "תראי, מיידלע", הוא פותח בהיסוס. המילים יוצאות ממנו לאט ובמבטא כבד. "מאיפה אני מגיע, להיות פולני זה לא משהו רע. יש לי מורשת ואני גאה בה. אולי את מכירה רק ערפדים הונגרים ואוסטרים, אבל יש לא מעט ערפדים בשאר העולם, ואני חי-מת בוורשה כבר שנים הרבה מאוד. לערפדים פולניים יש כבוד! יש נימוס! הם לא אספסוף כמו מה יש בשאר העולם. כשיש אוכל, מגיעים לפני שדם מתקרר. תמיד משאירים וריד ריק. גם לא מתנהגים כמו אריסטוקרטים, מסרבים לאכול, רק בגלל שבחורה צנומה וחיוורת כמו שאת. באמת, למה שלא תאכלי משהו? אפשר להציע לך אולי עוגיה?"

אילנה מתעלמת מהשאלה במקצוענות, כאילו כלל לא שמעה אותה. במניירה הטיפוסית לה, היא נשענת קדימה על מרפק שמאל, משחקת עם העט שהיא מחזיקה באותה יד, ואומרת: "הרשה לי להקשות עליך. אני אצייר את התמונה: אתה ערפד. אתה חי בוורשה. אתה נצר לשושלת בעלת עבר מפואר. מה גורם לך פתאום לעזוב הכל ולעבור לגור בישראל?"

"איחוד משפחות".

"אתה יכול לפרט?"

"כמובן לא מדובר במשפחה ביולוגית, אבל תדעי אני שומר קשר עם כל אנשים אני נשכתי אותם. יש לי אלבום פה עם תמונות. רוצה אני מראה לך?" הוא שולף מתיקו פנקס צילומים קטן מפלסטיק. בידו האחת הוא מחזיק את הפנקס, וביד האחרת פורש מתוכו מגילה של תצלומים באורך כמה מטרים, שנשפכת מן היד האחת אל האחרת ועוברת באמצע דרך רצפת האולפן.

"אולי אחר כך..." מסמנת לו אילנה בידה.

"בכל מקרה", יאנוק ממשיך כאילו רצף דיבורו לא נקטע מעולם, "באיזה שלב הבנתי שבפולין אין עתיד. מצב כלכלי קשה מאוד; אנשים לא אוכלים טוב; וערפד, שבסוף צריך לאכול אותם פשוט אין לו מה לחפש שמה. חשבתי ונזכרתי בכמה מארוחות הכי טובות שלי, וכולם תיירים מישראל הנה, קחי דוגמא גדינק'ה, פה, בתמונה... משחק כאילו מופתע שלא רואה השתקפות במראה שלו. איזה חמוד... אז אמרתי 'מה כבר יש להפסיד?' ועפתי הנה".

שוב מאמצת אילנה את הטון ספוג הפתוס: "אתה עוזב את ביתך ואת עיר מולדתך, גומא אלפי קילומטרים לבד, עף כעטלף בשמי הלילה. אתה מגיע לישראל עייף, מותש, אך עם שביב של תקווה. איזו מין קבלת פנים קיבלת כאן, בארץ, מהילדים שלך? קיבלו אותך כאן בחום?"

"חום? הא!" טורנסקי פולט צחוק חסר הומור, "אם היו מקבלים אותי ביותר חום, היו שמים אותי על מוקד. אני שואל אותך: מי דאג להם? מי נתן להם חיי נצח? מי חי על זקנות יבשות עם ארתריטיס ושאר חולירע, רק בשביל שלהם יהיה מה לאכול? ועכשיו מה? אז אני בא לבקש מקום לישון בו וזה התודה אני מקבל? יכולתי ישר לשבת בחוץ, לחכות ששמש תזרח".

יאנוק נאנח, נד בראשו, ואז ממשיך: "בסוף שלויימל'ה ילד מוצלח יחיד שלי! נתן לי לשים ארון אצלו במרתף. לאחרים אמרתי: 'יהיה לכם הרבה זמן להתחרט, כשאתם ישנים בקבר'".

אילנה נשענת לאחור. העיתונאית המשחרת לטרף לא נותנת לטון קולה להסגיר דבר, אך היא זיהתה את נקודת החולשה של המרואיין, והיא סוגרת עליה, לא משאירה לו לאן לברוח. "כיצד אתה מסביר את זה", היא אומרת בנינוחות, כאילו בהיסח הדעת, "שלערפד מכובד כמוך, ערפד מפחיד ומסוכן כמוך, אין דור המשך של ממש? ה'ילדים' שלך היו בישראל שנים, ובכל זאת אף אחד לא היה מאוד מוטרד או מפוחד מהם. אפילו אתה אומר שרוב הילדים שלך אינם מוצלחים. כיצד הצלחת אתה, חודשים ספורים מהגעתך לארץ, לזרוע פה גלי בהלה כאלה אחרי שבניך במשך שנים אינם מצליחים לקבל אפילו הכרה ציבורית?"

"מה זה את שואלת ככה?" עונה יאנוק מיד בטון נעלב, "ככה מדברים, אומרים 'ילדים שלך לא מוצלחים'? ועוד לאורח באולפן טלויזיה! זה דרך ארץ מה מלמדים פה בארץ?"

"אני מתנצלת..." מרגיעה אותו אילנה מיד, "רק התכוונתי לומר ש-", היא עוצרת את עצמה באמצע המשפט, לאור המבט המאשים שתולה בה יאנוק. "אתה בעצמך הרי..." היא שוב מתחילה, ושוב עוצרת לאור מבטו שקודח לתוכה. "אני מתנצלת", היא חוזרת בשנית, ומשתתקת.

יאנוק מנענע בראשו ותולה באילנה, למרות התנצלויותיה, מבט קודר. לאחר מכן, הוא נושף בכבדות, ובאווירה של מי שמוכן לסלוח הפעם, אך לא מתכוון לשכוח את הפגיעה, חוזר יאנוק אל השאלה ששאלה אילנה, ועונה לה כאילו לא קרה דבר. מי שלא היה רואה את הבעת פניו, היה יכול לחשוב שיאנוק הפך דף וחזר לסדר היום.

"את שואלת על בנים שלי", פותח יאנוק כמעט בלחש. "יש לי רק מילה אחת בשבילם: אַ-בְּרוֹך. חובבנות ישראלית טיפוסית. אפילו ערפדים מכובדים הם לא מצליחים להיות כמו שצריך". עיניו עדיין על אילנה, והוא אומר את המלים כאילו הוא מתכוון לומר שהיא זו המפגינה חובבנות ישראלית טיפוסית. הטון כבר אינו מאשים, ואפילו לא פגוע. הוא פשוט מאוכזב.

אך אז מנער יאנוק מעצמו את הפוזה הכפופה, והוא חוזר בן רגע לטון הרגיל שלו. "הנה, תראי את רמינק'ה פה", הוא מצביע על אחת התמונות, בה נראה ערפד שמנמן מנפנף לשלום על רקע מגדלי עזריאלי. "למה הוא לא יכול להיות קצת יותר דומה לשלויימל'ה?"

הוא זורק מבט מהיר לאילנה, כאילו שאל "ולמה את לא יכולה להיות קצת יותר כמו שלויימל'ה?", אך תחת זאת הוא ממשיך בסיפור על רמינ'קה: "אני דיברתי אתו, הפצרתי בו, התחננתי, אבל למה שמישהו יקשיב לי? מי אני בכלל? אני זה שלימד אותו כל מה הוא יודע? אני זה שמנע מנות דם נהדרות מעצמי, רק בשביל יהיה לו ממה לגדול? אחרי כל מה שאמרתי לו הלך והתחתן עם שיקסע".

אילנה היתה צריכה כנראה להיזהר יותר, אחרי סצינת ההעלבות הפולנית של יאנוק, אך היא מתיישרת בכסאה כנשוכת נחש ושואלת: "שיקסע, אמרת?"

"כן, שיקסע! טפו! לא-ערפדית!" יאנוק קובר את ראשו בידיו בתיאטרליות, "אמרתי לו: 'הרבה ערפדים היו להם עוזרים. אפילו רוזן דרקולה היה רנפילד. אני מבין אתה רוצה עוזר, אפילו שבשביל עצמי אף פעם לא יכולתי להרשות. אבל למה בחורה? ולמה להתחתן? אפשר לחשוב שהיא כזו גרוייסע מציאע. כמה פעמים אני צריך להסביר לך? לא משחקים עם אוכל', ובאמת, תאכלי משהו. למה את לא אוכלת שום דבר?"

הפעם נמתחת ידה של אילנה אינסטינקטיבית לעבר הצלחת מלאת הכיבוד שממוקמת במרכז השולחן שמשני צדדיו יאנוק והיא יושבים, אך ברגע האחרון היא מושכת אותה בחזרה, נזכרת שיש לה עוד ראיון לנהל. "אה, לא תודה..." היא אומרת, והפעם הגיע תורה להיות מעט נבוכה, אך היא מתעשתת מהר וממשיכה כאילו לא קרה כלום, מכחכחת בגרונה ושואלת בקול שהיא שומרת למעברים חדים בראיון: "אלא שאז, דווקא כשהכל נראה טוב כל כך, דווקא אז החלו הצרות... נכון, יאנוק?"

קאט למצלמה מס' 2, המצלמה הראשית של המרואיין. ממצלמה זו, שנועדה לאותו שלב בראיון בו האורח המרואיין שוקע בסיפורו קורע הלב ופותח במונולוגים ארוכים, ממלא טורנסקי את התמונה כולה וניתן בקלות להבחין, מתחת לעיניו האדומות, בגון עור צהבהב שלא נראה טבעי אפילו על ערפד.

"לא, לא היה טוב", מודה יאנוק בקול שנשמע סובל ממש, "זה לא מספיק לערפד לפתוח וריד ולשתות מה בתוכו, את יודעת. אנחנו צריכים גם קצת תמימות. לא יכולים בלי זה. דם בלי תמימות כמו גפילטע פיש בלי גזר. אנחנו חיים על תמימות של מי אנחנו שותים דם שלו. פחד שלו נותן לנו טעם. איפה יש דברים כאלה בתל-אביב? אני כבר רגיל, אין תמימות. אבל איך בלי פחד? תסבירי לי מה עושים כשבכל פעם אתה בא לנשוך צוואר של בחורה, היא חושבת זה סוג חדש של פירסינג?"

"אין פחד בישראל?"

"למה אין פחד? הרבה פחד! פחד מטילים כימיים, פחד מטרור, אבל לא פחד ממני. פעם אחת פתחתי וריד לבחורה, אני רואה לא יוצא כלום. אני אומר לה: 'אני כל-כך משתדל! אני כל-כך מתאמץ! את לא יכולה אפילו קצת להעמיד פנים את מפחדת?'. יודעת מה אמרה לי זאת? אמרה: 'לא עכשיו: אני רואה אילנה דיין', ואז פתאום הכל התחבר לי. פתאום הבנתי: בעצם הבעיה זה את".

המצלמה עוברת לאילנה, שנשענת לאחור ועונה את התגובה הקבועה שלה במקרים כאלה: "אז אתה אומר שהתקשורת עויינת?"

"לא אמרתי עויינת", מתקן יאנוק, "אבל כן הצלחת לעשות מה לא הצליח אפילו פרופסור ואן הלסינג לעשות, לא בטרנסילבניה, אפילו לא בלונדון. את הצלחת לגרום לי, לערפד, לוומפיר, לאימת הלילה, להידרדר למצב של חוסר אונים מוחלט. לילות הסתובבתי עייף, מורעב. לא ידעתי מה לעשות: את קובעת מה מטריד אנשים, מה מרגיז אותם. אפילו מה מפחיד אותם. הייתי מיואש, עד פתאום נפלה עלי הארה: אם אני לא יכול לנצח אותך, אני צריך להצטרף אליך. ככה חשבתי פתאום להציע לך ראיון. ראיון בלעדי. ידעתי אצלך הכל הולך על רייטינג. איך את יכולה להגיד לא?"

אולי בטעות בחר הבמאי ברגע זה להראות לנו לרגע את אילנה, אבל החיוך שעל פניה גורם לתמונה הרגעית להיחרט בזיכרון. זה חיוך של עתונאי שקיבל ראיון בלעדי עם מנוע רייטינג. זה חיוך של פרומתאוס שהצליח לגנוב את האש. שניה אחר כך חוזרת המצלמה ליאנוק, שממשיך ללא עצירה.

"אני זוכר כמה התרגשתי כששמעתי בטלויזיה קול שלך", הוא אומר, וקולו הופך לפרודיה מצמררת על קולה של אילנה. "'הם מסביבנו, בכל מקום. זה יכול להיות החבר הכי טוב שלך או האיש שעובד בשולחן לידך. לעולם לא תדע מתי תרגיש שיניים סוגרות על צווארך. ערפדים בשמי תל-אביב יום שבת, תשע בערב. עובדה.' כבר אותו לילה היה שיפור בפחד של אנשים, אני הרגשתי. מאז התחלתי להפוך למלך הרחובות בלילה".

אילנה מהנהנת, וממשיכה לשחק עם העט שבידה. אם החיקוי הטריד אותה, היא לא נותנת לכך להיראות על פניה. "והנה אנחנו כאן", היא אומרת, "קיבלת את הראיון; אתה סלבריטי. אנשים ילחשו את שמך בפחד. מה עכשיו? קיבלת שעה בשיא הפריים-טיים. מה הלאה?"

"חשבתי אולי לאכול אותך", עונה טורנסקי, "למטרות הדגשה, כמובן".

מצלמה מס' 1 מראה כיצד העט עוצר לפתע מתנועתו בידה של אילנה. אחרי שניה או שתיים, כשמשמעות דבריו של טורנסקי מתחילה לחלחל, אילנה, שהיתה קודם לכן קפואה כפסל, מתחילה לזוע באי-נוחות על מושבה. בנסיבות אחרות וודאי היתה קמה ובורחת משם בתוך שניות, אך אחרי כל מה שנאמר, כבר לא נעים לה לסרב, לא אחרי כל הבושות שעשתה לו במהלך הראיון, קראה לבניו לא-יוצלחים ומה לא. המלכודת הפולנית-ערפדית סוגרת עליה את שיניה.

"אני לא..." היא פותחת בהיסוס, אבל חיית הטרף העתונאית, כריש המדיה חסר הרחמים, נראית לפתע כארנב מול פנסי מכונית מתקרבים ואינה מצליחה לסיים משפט. מה היא כבר יכולה להגיד לו? שזה לא כל כך מתחשק לה? שהיו לה תוכניות אחרות להערב? זה הרי ישמע כל כך עלוב, ומה הוא בסך הכל ביקש? אחרי הכל, הוא הרי סבל כל כך, והוא עשה למענה כל כך הרבה: העניק לה ראיון בלעדי ראשון בהיסטוריה עם ערפד, ועכשיו הוא מבקש כל כך מעט בחזרה.

במצלמה מס' 3, יאנוק נשען לכיוונה בפוזה של מי שרק מנסה לעזור: "אני רק לפני כמה חודשים עליתי מפולניה", הוא אומר, "אולי עברית שלי לא כל כך טובה כמו חשבתי. מה אמרת, עוד פעם, מותק'שן? את לא... מה?"

מצלמה מס' 2 נמצאת על טורנסקי, ומראה שעל פניו חיוך מבויש כאשר הוא אומר: "בסך הכל רציתי קצת לשתות דם שלך, זה הכל". עיניו הבורקות, ההוזות, שהיו עד כה על אילנה, ניתקות ממנה ופונות ישירות אל המצלמה. "ואם אפשר", הוא מוסיף לטובת הבמאי, "בצילום תקריב".

ומסתבר שאפשר.

עובדה.