סימנים

מיכאל ברנד

12/6/2002

פתיח וסיום מאת אמנון ז'קונט

דפי ידעה שהקייץ עומד להיות נפלא. החתולה שהיא אוהבת המליטה מאחרי ביתן הזבל וכל הגורים שרדו; בסמינר של ברגר האיום היא הצליחה להוציא שמונים, ובעבודה אמרו לה שברגע שמתפנית משרה של אחראית משמרת - היא שלה, ביחד עם עוד ששה שקלים לשעה. רק מזג האוויר היה מחורבן, אבל זה לא ממש הפריע, וכשיצאה מן הבית היה לה נדמה שבחום המעיק ובלחות דווקא גלום איזה סימן טוב.

אבל אז התברר שעל סימנים לא תמיד אפשר לסמוך ולפעמים הם מצביעים ביותר מכיוון אחד.

החום והלחות לא אפשרו לבלות את כל סוף השבוע בים, כך שדפי נאלצה להסתפק בכך שלאביר חלומותיה תחכה רק בשעות אחר הצהריים. אם הוא, במקרה, איש של בוקר, תאלץ הפגישה בינהם להידחות עד למזג אוויר סביר יותר, אולי בספטמבר. כך או כך, לא היה כאן סיכון של ממש, לדעת דפי. הקלפים הציגו לה רומנטיקה בגביעים, וגביעים זה כידוע מים, כך שנותר רק לחכות.

כשהגיעה, ירדה מן הטיילת אל החוף, ספרה שלושה עשר כסאות נוח ובאחרון פשטה את הג'ינס והחולצה, תוך שהיא עצמה נשארת בביקיני שחור. את הבגדים קיפלה ואפסנה בתוך תיק הצד שלה, ומיד אח"כ הכניסה את ידה חזרה לתיק והתחילה לפשפש בו. ליפסטיק, שרשרת חרוזים, חפיסת טארוט - אלו היו רק חלק קטן מהדברים שידה נגעה בהם לפני שמצאה את מה שחיפשה. חפיסת הטארוט עצמה, ידעה, מכילה בתור קלף ראשון את מלכת המטות. דפי הקפידה להשאיר את מלכת המטות תמיד למעלה, אחרי שהפריסות ניבאו לה שאביר חלומותיה יהיה אריה, המזל של מלכת המטות. היא עצמה היתה שור, וידעה שזה שילוב מצויין.

בסוף מצאה את מה שחיפשה: "אהבות ובגידות" מאת סילביה באר. הכריכה הראתה גבר חשוף חזה וחסון מחבק אישה דקיקת גזרה בשימלת מלמלה. דפי קראה את כל כתביה של סילביה באר עד כה. הם ריגשו אותה.

הסימניה הראתה לה את מיקומה: "פיליפ אסף את שארלוט אל תוך זרועותיו המסוקסות. 'קח אותי!' נשפה שארלוט, נמסה אל חום גופו, 'קח אותי כאילו אין מחר!'"

אי אפשר היה לדעת אם שארלוט ופיליפ היו הזוג המצוייר על הכריכה, מכיוון שזוגות דומים הופיעו גם במקומות אחרים בספר, ודפי לא ידעה איך נראות זרועות מסוקסות.

היא התמקמה עם הספר בשכיבה על כסא הנוח, התחילה לקרוא ולא הפסיקה עד הנקודה בה פיליפ התוודה לרייצ'ל שהוא נשוי לאחת, אך ליבו נתון לאחרת, נקודה בה צל נחת על הספר, והכריח את דפי להרים את מבטה.

"מחכה למישהו?" שאל הבחור בברמודה הצבעוניים ורעמת הפרא.

"מה הסימן שלך?" שאלה דפי לפני שידעה מה היא עושה.

"המה?"

"המזל שלך. סימן הכוכבים, אתה יודע."

"אה, מזל אריה. כמו השם שלי."

"אז אולי אני מחכה לך," אמרה בחיוך.

זה לא היה מה שהתכוונה לעשות, לא משהו שעשתה אי פעם קודם, אבל זה מה שיצא לה מהפה, והוא החזיר לה חיוך מרוצה כאילו לא ציפה לשום דבר אחר והושיט לה יד כדי לעזור לה להתרומם מהכסא.

את ההמשך בקושי זכרה, רק שכשהתהלכו לאורך הטיילת הוא קנה לה ורד מדוכן שחלפו, ושהחיוך המרוצה לא עזב אותו לרגע, גם שעות אח"כ. בעשר בלילה נזכרה לצלצל לשותפתה לדירה שלא תדאג, והם נכנסו לפאב על מנת להשתמש בטלפון. כשחזרה מהשיחה, גלתה שארי הזמין בינתיים כבר גראס-הופר, אז היא הזמינה אורגאזמה והם נשארו לשבת ליד הדלפק עוד שעות ארוכות ולדבר.

הפאב היה צפוף ועשן, והם היו צריכים להרים את קולותיהם על מנת להשמע. בסוף גם מצאו את עצמם כותבים על פתק ומעבירים בינהם. בהפוגות בין צעקה לצעקה ניסתה דפי לדמיין היכן יהיה הבית בו תגור עם ארי וארבעת ילדיהם ואיזה צבע יהיה המתאים ביותר לקירות.

"אני נורא אוהבת את השם שלך," צעקה באוזנו בעת שדיברו, "יש בו כל כך הרבה דברים."

"למה את מתכוונת?" ארי שאל. הוא לא היה צריך כמעט להרים את קולו. הקול הנמוך שלו התפשט בתוך הפאב כמו בושם.

"תסתכל," אמרה, והתחילה לשרבט אותיות על הפתק, "אתה ארי, וארי זה אריה, סמל האומץ, אבל אם הופכים את סדר הסימנים, יוצא שאתה 'ירא', כלומר פוחד."

"אז מה זה אומר? זה שני דברים הפוכים."

דפי הסתכלה עליו כאילו אמר מילים שאינן מתחברות למשפט. לבסוף הנהנה בראשה: "כן, זה בגלל שאתה גם ראי, והכל משתקף בך הפוך."

"ומה זה 'דפי'? 'דף שלי'?"

דפי חייכה אבל לא ענתה דבר. "בוא נלך," אמרה. הוא שילם על המשקאות שלו והיא על שלה - אביר ברוח התקופה - והם יצאו חזרה אל הלילה, שהיה צלול ושקט, הניגוד המוחלט לפאב שיצאו ממנו.

"תראה! שועל!" אמרה, לא מודעת לכך שכבר אין צורך לצעוק, "אתה יודע כמה זה נדיר לראות סימן כל כך טוב בתל-אביב?"

"את שיכורה לגמרי," הוא אמר לה, "ואני לא בטוח שאני מסוגל להבדיל כרגע בין שועל לבין כלב רחוב."

רק בארבע או ארבע וחצי חזרו אל החוף, כשהשמים כבר החלו לעשות את קסם ההתבהרות שלהם. היא הורידה את נעליה ונתנה לחול הרך להכנס לה בין הבהונות. ארי דידה אחריה, בקושי שומר על שיווי משקלו. לא יותר משני מטר מהמעקה המפריד את החוף מן הטיילת, היא נפלה אל החול, וכשארי היסס, תפסה את ידו ומשכה אותו מטה.

"בעדינות," אמרה, חושבת על שרלוט ושמלת המלמלה שלה. הים הכה בקצב על המזח, הלב - על בית החזה. בשקט הוסיפה, "אני... אני עוד דף חלק."

הוא הסתכל עליה במבט מופתע, חייך, אולי במבוכה, ואז התרומם בדיוק לזמן מספיק על מנת להפשיל את מכנסי הברמודה. דפי עצמה את עיניה באושר, כך תמיד חלמה שזה יקרה, אובדן הבתולים המיוחל עם אביר חלומותיה, אהוב ליבה, האיש שתזדקן איתו ותלד את ילדיו, אריה, בדיוק כפי שנבאו הקלפים.

כשנצמד לגופה, הרגישה כיצד נשיפותיו הכבדות מעיפות גרגרי חול לבנים שנדבקו ללחייה. נשיפה ועוד נשיפה ועוד נשימה מהירה, ואז הבינה שזה כל מה שעומד להיות, שנגמר. נגמר, ולא רק שהוא לא 'סחף אותה לגבהים שלא ידעה' ושהיא לא 'הרגישה שאור בוקע מתוכה ומאיר כל תא בגופה' אלא שאפילו את בתוליה לא הצליחה לאבד, וכל מה שקיבלה הוא כתם מכוער על מכנסיה הג'ינס שלה.

הסימנים היו נכונים, והיא קראה את כולם: האריה היה פחדן; הראי שיקף לה רק את עצמה. "כנראה שזה באמת היה כלב שוטה," אמרה.

הפעם החיוך שלו היה נבוך, והוא לא הישיר אליה מבט. היא ניערה אותו ממנה, ונעמדה, מרגישה את המחנק בגרון. מבלי שתבחין בכך, יישרה ביד חפוזה את בגדיה, כאילו כדי לנקות אותם מן החול שדבק בהם.

"אני מצטער," אמר, אבל דפי כבר לא ידעה על מה. לא האכזבה מאקט מיני שהתפקשש כאבה לה, וגם לא אובדן העתיד המזהיר שציירה לעצמה. ביד יציבה שלפה את חפיסת הטארוט מתיק הצד שלה ואחרי מבט אוהב אחרון, זרקה את החפיסה כולה לתוך הגלים. את מבטה הפנתה אל הזריחה, שם קרני אור ראשונות בישרו בוקר חדש, ולא רק למי שמאמין בסימנים.

דפי עמדה ליד המעקה ומבעד לדמעות הבחינה בלהקות צפרים ממהרות מזרחה. עננים כבדים הסתערו מכוון הים, כמו דובים טובים שתיכף יחבקו ויקחו אותה למיטה רכה עם שמיכת פוך מפנקת. ארי הבין בדיוק על מה היא חושבת. "רק שלא תתחילי שוב עם הסימנים שלך", אמר.

דפי התבוננה בו ארוכות. פתאום, הוא נראה לה מיותר, כאילו הקסם שלו נדד לארצות החמות עם הצפרים.

"...בגלל שאם תדברי על זה אפילו מילה, אני הולך."

"לא!", דפי אמרה.

ארי חייך שוב את החיוך שלו, המרוצה. אבל שניה אחר כך דפי הוסיפה: "אני הולכת" ומבלי להביט בו ירדה אל החול וגררה רגליים על שפת המים, מתמכרת למחשבות על הדברים הנפלאים שיקרו בחורף.